בנם של ולנטינה וגרגורי, נולד ביום כ' בכסלו תשמ"ד (26.11.1983) ברוסיה.
עד גיל חמש-עשרה מיכאל גדל והתחנך ברוסיה, ובשנת 1998 עלה לארץ עם משפחתו והתגורר בנתיבות. חבריו תיארו נער שקט וצנוע, עם לב ענק וחיוך שובה לב שנכון תמיד לעזור.
מיכאל היה בן מסור שכיבד את הוריו והסב להם גאווה ונחת.
אחרי לימודיו מיכאל התגייס למשמר הגבול כלוחם, לאחר החתמת אימו על אישור לשרת בקרבי (ילד יחיד).
מיכאל סיים את שירותו המלא במג״ב והתגייס לשירות בתי הסוהר. במקביל החל ללמוד לתואר ראשון.
ב-2007 מיכאל החליט לעזוב את שירות בתי הסוהר ולהתגייס למשטרה. ביום 22.10.2007 התגייס למשטרת ישראל ושירת במחוז דרום. אחרי שעבר קורס קצינים בלט כקצין מצטיין ומוערך, אשר לאורך שירותו פיקד על מבצעים מורכבים ומשמעותיים. מיכאל שימש קצין מודיעין ובילוש בתחנת רהט ונחשב לדמות מפתח במאבק בפשיעה ובטרור. עמיתיו סיפרו על מפקד מקצועי ושקול, לוחם אמיתי, אמיץ לב ובעל כושר מנהיגות טבעי.
בשנה האחרונה לשירותו הסדיר מיכאל נישא לטניה, אהבת נעוריו ויחד עברו להתגורר באשקלון עד לסיום לימודיה האקדמאיים של טניה.
בשנת 2007 טניה סיימה את לימודיה, ונולד בנם הראשון - איתן. לאחר לידתו עברו לגור בנתיבות.
בשנת 2011 נולד למיכאל וטניה בנם השני - איליי. מיכאל היה איש משפחה למופת, בן זוג מפרגן ואוהב ואב מסור שהקדיש כל רגע פנוי לבניו. גם כששירת בתפקידים תובעניים, דאג להיות מעורב ונוכח ככל יכולתו.
בשנת 2012 עזבו בני המשפחה את נתיבות והשתקעו בקיבוץ חולית הסמוך לגבול עם דרום רצועת עזה, ומיכאל בנה במו ידיו את רחבת הבית, שיפץ ותיקן.
בשנת 2014 התבשר למיכאל ולבני המשפחה כי מיכאל חולה בסרטן (לימפומה הודג׳קין), ובמשך שנה התמודד ונלחם במחלה הקשה, עבר טיפולים כימותרפיים קשים שבסופם ניצח את המחלה והבריא באופן מלא.
במהלך השנים מיכאל המשיך להתקדם בתפקידים ובדרגות במשטרה ובשנת 2020 סיים את לימודי התואר השני שלו.
בשנת 2021 מונה למפקד היחידה לפשעים (יל"פ) בתחנת אשקלון. הוא הוביל את היחידה להישגים מרשימים, בהם הגשה של יותר ממאה כתבי אישום וחשיפתן של יותר מעשרים מעבדות סמים.
מיכאל התנדב בארגון "איחוד הצלה" הנותן מענה רפואי ראשוני. איש של מעשים שלא הכביר במילים. אדם מלא נתינה שהתנדב בקהילה ומחוצה לה, בצניעות ובשקט.
בלט כחבר טוב ונאמן, עם לב ענק ועין רגישה לפרטים. מיכאל היה ידוע באופיו החם והרגיש. הוא ידע להקשיב, לתת כתף תומכת, לצחוק ולהפוך רגעים פשוטים לשמחים.
לאורך חייו גילה כושר עמידה יוצא דופן. הוא התמודד בנחישות עם אתגרים וניצח מחלה קשה מתוך אהבה עזה לחיים. בשעות הפנאי אהב לבלות עם משפחתו, להתעמק בהיסטוריה, לקרוא ספרים, לטפח ולשפץ את ביתו.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
עם פרוץ המלחמה מיכאל שהה בביתו בקיבוץ חולית והגן בגבורה על הקיבוץ מפני מתקפת המחבלים.
לאחר שווידא שבני משפחתו בטוחים, יצא להילחם ביישובי הסביבה כתף-אל-כתף לצד כוחות הביטחון, וכמתנדב ב"איחוד הצלה" סייע בטיפול בנפגעים.
בהמשך המלחמה מיכאל המשיך בעבודתו בתחנת המשטרה, עבד לילות כימים וניהל מבצעים לתפיסת מחבלים וחוליות טרור. הוא התגורר עם משפחתו במגורים הזמניים של תושבי חולית, בקיבוץ רביבים.
בשנת 2024 החליט לסיים את שירותו במשטרה ויצא לחופשת פרישה.
מיכאל התקבל לתוכנית ייחודית של משרד הביטחון (אגף שיקום נכים עם התעשייה האווירית), וכחלק מהתוכנית באוקטובר 2024 החל לימודי הנדסאי במכללת "אורט רחובות", שם סיפרו על סטודנט מחויב ומחויך שעזר לכולם, עודד את חבריו לספסל הלימודים לעשייה, החדיר בהם מוטיבציה והשרה אווירה טובה על כל סובביו.
סגן-ניצב מיכאל רייצין נפל בעת שירותו במהלך המלחמה ביום י"ד בשבט תשפ"ה (12.2.2025). בן ארבעים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין האזורי ביישוב אבשלום. הותיר אחריו אישה, שני בנים ואם.
בחוברת זיכרון של חולית לחללי המקום במלאת שנתיים לפרוץ המלחמה כתבה טניה: "מיכאל שלי היה האדם הכי רגיש בעולם, שהיה מזיל דמעה כשראינו סרט עצוב, הוא היה שטותניק שהופך כל רגע להומור וצחוק עד שהייתי מתעצבנת ואומרת לו שלפעמים צריך להיות רציני לרגע! אבל בשנייה שהוא ראה שאני מחזיקה את עצמי לא לצחוק הוא ישר היה קופץ על המומנטום וחוזר להצחיק עד שלא יכולתי להפסיק לצחוק.
מיכאל שלי היה מביא לי פרחים לא רק ביומולדת שלי ולא רק ביום האישה, אלא גם בימים ללא מאורע מיוחד, ביום שישי כשהוא חוזר מקניות או באמצע השבוע כשהוא מגיע מהעבודה.
כשמיכאל שלי היה צריך מנוחה לנוח אחרי יום עבודה קשה הוא היה מדליק את ערוץ ההיסטוריה ויכל להיות שקוע בזה שעות, ובכל רגע פנוי שלו הוא קרא ספרים בפלאפון או באייפד - לרוב כל כמה ימים היה מסיים ספר ועובר לבא אחריו...
הבנים שלנו איתן ואיליי היו כל עולמו ובמשך כל השנים הוא הרגיש תחושת החמצה וכאב על זה שלא יכל להקדיש להם מספיק זמן כפי שרצה. הוא היה נקרע בין מוסר העבודה, האחריות והמחויבות לתפקיד שלו לבין הרצון להיות יותר בבית איתנו ובמיוחד עם הבנים...
לפני 10 שנים כשגילינו שהוא חולה במחלת הסרטן שהיה בשלב מתקדם כבר, הרגשנו שהאדמה נשמטה מתחת לרגלינו. במשך שנה של טיפולים כימותרפיים קשים הוא לא ויתר לרגע ולבסוף ניצח את המחלה ובגדול. כי בשום שלב הוא לא נתן למחלה לקחת פיקוד על חייו והאופציה היחידה שהייתה מבחינתו זה לנצח את המחלה למענו
ולמעננו...
אהוב שלי, אני יודעת שתמשיך לשמור עלינו מלמעלה ואני כאן אחכה לחיבוק שלך, בכל לילה בחלומות עד לרגע שניפגש שם למעלה ותעטוף אותי בחיבוק חזק ואוהב כמו שרק אתה יודע, ויותר לא ניפרד לעולם".
כתב חברו אלי: "אני לא יכול לתאר את התהום שהותרת בי. אתה כל כך חסר, הצחוק שלך, העיניים הדומעות, העיניים הרגישות, הרגישות הנפשית שלך, הלב הרחב שלך, המשפטים המצחיקים שלך, התגובות שלך וכמובן היושר שלך, לא נתקלתי מעולם בדבר כזה. אני מונה את המעלות שלך מכיוון שאני לא יודע מה לכתוב, הכול תוך כדי תנועה, הזיכרונות שכל כך מטלטלים אותי ובאיזה מקום גם שבור.
היית איתי בשעות משבר, הייתי איתך בימים הכי קשים שלך, הדברים שרק אני יודע ותמיד יישארו איתי, הדברים שרק אתה ידעת ושמרת לעצמך. אין לאנשים מושג איזה אדם חכם ורגיש היית. מתחת לאדם הגדול והמרתיע הסתתרה נפש רגישה, עדינה ופגיעה...
אתה חסר לי מאוד, מקווה שנתראה פעם. אני לא אדם מאמין אבל אני מקפיד להדליק נר נשמה בשבילך. אזכור אותך לעד מיכאל הגדול, להתראות".
ענת כתבה: "אדם עניו, שעשה רבות, בין אם בעבודה ובין אם בבית או לחברים... הפסדנו אדם נפלא אבל אני בטוחה שנגעת ברבים. תמשיך לשמור על משפחתך מלמעלה כמו שעשית עד עכשיו".
כתב נועם: "אחד האנשים והקצינים הכי טובים שהיו במשטרת ישראל. יהי זכרך ברוך. אח יקר, אוהב אותך מאוד".
מיכאל מונצח באנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל הניצבת במכללת השוטרים בבית שמש.